العربية     עברית

מונה כניסות : 1395779







מחברת שיעור- הפיוט הקלאסי 

הפיוט הקלאסי

 

החלוקה של הפיוט לתקופות מקובלת במחקר כיום בעקבות פליישר שהגדיר את השלב הראשון כשלב אנונימי או קדם קלאסי, השלב השני הוא הפיוט הקלאסי. מה שמבחין ביניהם הוא בעיקר חתימת שמותיהם של הפייטנים והשימוש בחריזה. בתקופה הקלאסית היה שימוש באקרוסטיכון של שם המשורר/לפי א-ת. במקרים נדירים האקרוסטיכון יוצר מילה או פסוק (למשל יש פיוטים כאלו ביום הכיפורים). יכול להיות ששינוי זה נבע מרצון להשאיר חותם של הזהות שלהם על השיר, וייתכן וזה היה פשוט השפעה מהעמיתים מהנצרות

 

היום ננסה להבין את התפילה בפיוט. השאיפה היא לנסות להבין איך הפיוט בעצם עבדבאותה תקופה. גם באופן כללי וגם עם הז׳אנר של הקדושה. עניין זה עקרוני גם בהקשר ההיסטורי אבל גם בהקשר הספרותי. יש אוהבי פיוט שלא התעסקו בהקשר הדתי, ביאליק למשל העדיף לנתק לגמרי את השירים מההקשר הדתי שלהם ולהתעסק בהם כשירים בלבד. החשיבות לדעת אריאל להבין את ההקשר הפיוטי הדתי של השירים - היא שזה מנפח את התודעה כשמסתכלים על השיר - זה שאתה יודע מה הסטנדרט (כמו בג׳ז) ואז את שומע על גבי זה מה נוסף.

 

התמקדות בחלקים מהטקסט של פליישר -- 

התפילה כפי שעוצבה בשלהי ימי בית שני, וכפי שהיא עמדה מול הפייטנים שאנו נכיר בקורס:

היום כשאנשים בעולם היהודי אומרים תפילה וחושבים על מערך קבוע של תפילות, לא היה מאז ומעולם.כשקוראים את התנך למשל אין אזכור אחד של מישהו שמתפלל שחרית או מנחה. יש המון תפילות, אך תפילותיהם לרוב ספונטניות שנובעות מהקשר מסוים. למשל, משה רואה שמרים חולה והוא מתפלל לאלוהים שירפא אותה. כל התפילות הלאו אינן תפילות קבע. בשני מובנים - גם בכך שאין סדר קבוע, וגם בכך שאין נוסח קבוע. אם התפילה מתייחסת להקשר לארוע או לאדם אז ברור שהיא משתנה כל פעם. זה לא שאפשר לתלוש אותה, אבל הקורפוס המקראי הוא מסוים. המקום שבו זה כנראה מתחיל להשתנות זה אחרי גלות בבל, כשאנו מדברים על סוף הגלות שאחרי חורבן בית ראשון. בספרים אזרע ונחמיה - שבהם יש תפילה ציבורית שאפשר להבין מהכתוב שהיו התכנסויות קבועות לקריאת התורה - אבל עדיין זה לא שחרית וערבית ומנחה בכלל. חז״ל אומרים שיצחק למשל ייסד את תפילת מנחה - אבל זה לא נכון מבחינה מחקרית. איפה יש קבע בעבודת האלוהים? בבית המקדש. הלייטורגיה (עבודת האלוהים) שהיא עם נוסח וסדר קבוע היא בבית המקדש. כך שאדם שחי בטבריה בזמן שבית המקדש היה קיים - הוא ידע שבירושלים ברגע שיש זריחה מתחילים לעשות פולחנים מסוימים וכך בכל שעה ביום. אחרי שבית המקדש השני קרס היה צריך למצוא חלופיה- וזו התפילה הקבועה בבית הכנסת. יש הטוענים שהיו בתי כנסת גם בזמן שהיה את בית המקדש - אנו לא יודעים מה היה ייעודם. רוב חוקרי התורה מניחים שמה שנקרא תפילות קבע - החל אחרי חורבן בית המקדש השני. העובדה הברורה עליה אין ויכוח היא שבמשנה - הקוד ההלכתי שמאגד שלושמאות שנה של דיונים בין חכמים ממאה לפניה״ס - שם כבר יש הנחיות ברורות איך להתפלל תפילות קבע. יש ויכוחים ששואלים אם מותר לעשות שחרית מהנץ החמה או מארבעים דקות קודם, ועד איזה שעה מותר. אבל זה שאדם חייב להתפלל 3 פעמים ביום לא מוטל בספק

 

איך מערכת התפילות עובדת?

3 תפילות - שחרית מנחה וערבית, בשבתות ובמועדים נוספת גם תפילת מוסף אחרי שחרית. יש יום אחד בשנה - יום הכיפורים בו נוספת גם תפילת נעילה. מבחינה טקסטואלית זה אומר שכשאנחנו מדברים על תפילות קבע - אפשר להתמקד בשחרית שהיא הארוכה ביותר - אנו מדברים על תפילה שמורכבת משתי חתיבות - אחד קריאת שמע, ואחת תפילת העמידה

תפילות הקבע שחרית מחולקת ל

קריאת שמע - פסקאות שמע - חתיכות שלמות מהתנ״ך והן הלב של החלק הראשון. לפני הפסקאות האלו ואחריהן נוספו ברכות. לפני יש ברכת המאורות והברכת האהבה, ואחריהם ברכת גואל ישראל. בתרבות היהודית ובהלכה כשאומרים ברכה - לא מתכוונים למקפט הקצר - אלא לכל הטקסט שנחתם באותם מילים של ברוך אתה… 

תפילת העבודה - מחולקת לשלוש ברכות השבח שתיים עשרה ברכות בקשה ושלוש ברכות ההוראה. בשבתות ובחגים החלק השני משתנה והוא הופך מ18 ברכות ל7 ברכות - שלוש ברכות שבח ברכת קדושת היום ושלוש ברואה הודאה. חלק זה תמיד מגיע אחרי קריאת שמע

איך אומרים את הטקסטים האלו

אפשר להתפלל גם כשנמצאים לבד, אבל תפילה משובחת היא תפילה שיש בה מניין - של 10 אנשים (כיום מותר גם שזה יהיה 10 אנשים ולא רק גברים). איך זה בא לידי ביטוי - כל מי שיושב בבית הכנסת אומר את זה מההתחלה ועד הסוף, ואז יש חזן שחוזר על הקטע בקול רם - כלומר כל דבר נאמר פעמיים. לרוב צריך להגיד את זה ולא רק לקרוא או לחשוב את זה. בקריאת שמע - כולם אומרים כל חלק והחזן חוזר, בקריאת העמידה כולם אומרים הכל ואז החזן חוזר על הכל יחד. זה חשוב כי בתוך אותה חזרה של שליח הציבור מתבצעים הפיוטים. כל מה שנקרא מתבצע על ידי אדם אחד לפעמים בעזרת מקהלה. הפיוט ממש מאורגן בפרקטיקה - כי אנשים אומרים את הסטנדרט בפיהם - ואז החזן יגיד את זה בתוספת הפיוטים ולכן ההבדלים האלו יהיו מהותיים וחשובים בשבילם

כל היחידות הקטנות שנקראות ברכות, למעשה מורכב משני חלקים - יש את גוף הברכה  - שזה הכל חוץ מהשורה האחרונה, שהיא נקראת לשון או מטבע החתימה של הברכה. זה חשוב - כי כבר בדיונים ההילכתיים של אותם אנשים שחוקקו את החוקים האלו על התפילה זה שחייבים חייבים בכל פיוט להגיד את מטבע הברכה. למשל - אם אדם בסכנה ולא יכול להספיק להתפלל - הוא יכול להגיד רק את המטבעות. בנוסף, יש בין תרבויות ויכוחים על גוף הברכות אבל על המטבעות אין ויכוח. בדיוק על הגמישות הזו, על הפתח הקטן הזה שמאופשר בחוק ובברכה ייכנס הפיוט - הפיוט לא יפגע במטבע אבל כן ישחק עם גוף הברכה

כל זה מאוד שונה מאיך שאנשים חושבים על פיוט בימינו. בימינו אפשר לשמוע פיוטים כמוסיקה כנפרד לגמרי מהתפילה, וגם נוצרה מסורת של קריאה של פיוטים בלבד ברצף - מרוב שאוהבים את זה. הפיוט בראשיתו או הפיוטים שבהם אנו נעסוק לא היו יכולים להיווצר לולא התשתית של התפילה, ואפשר לראות במרקם הטקסטואלי שלהם שהם מחויבים לברכה בכל מני דרכים

כל השאלות לגבי מי התחיל ומי אישר את הפיוטים ובאיזה קהילות אמרו ובאיזה לא אנו לא יודעים - התלמוד כמעט לא מדבר על פיוטים

אם הפיוט מציע להיות תוספת או תחליף לגוף התפילה - אז יש לשאול מה הוא לוקח ומה הוא מוסיף לתפילה

 

הבררכה הראשונה בתפילת העמידה - (נמצא במודל)

הטקסט מתגלגל כפרוזה. אפשר לראות את לשון הפרוזה גם בכך שהיא לוקחת את הזמן, היא מתנהלת לאט. הפרוזה הזו מאוד ברורה - ברור שלא ניסו ליצור כפל משמעויות במובן הלשוני. רצו שהלשון תהיה בהירה וברורה. התפילה הזו היא תפילה מאיתנו הרבים אליך היחיד ב שם המורשת התרבותית שמתחילה באברהם יצחק ויעקב. יש התייחסות לכוח שלו אבל גם למסירות - להגנה שלו. אם אנו רק קוראים את הברכהה הזו ושואלים את עצמנו מה אנו יודעים על אותו קולקטיב - על האבות למשל אז התשובה היא שהם אומרים מאוד מעט. אפשר אולי לפרש את זה כך שלפעמים הם בפני צרות ושיש עבור מי לתת בטחון אבל הם לא מפרטים או מסבירים. התכונה הזו של תפילת העמידה, לא משתנה עד סוף התפילה. יש לא מעט רמזים לבקשת העזרה וההגנה והסעד, אבל בשום מקום בנוסח הקבוע של תפילת העמידה הם לא מפרטים ומסבירים את טיב הייסורים - זה דבר שבפיוט חוזר ובגדול.

מסתמן שיש משברים ברקע אבל אין הסבר של משבר ספציפי, ומסתמן שהתקשורת בין אלוהים לעם היא תקשורת נקייה ונטולת בעיות - ומבקשים ממנו הכל. הם אפילו קוראים לו שומע תפילה. עושה רושם שהתקשורת - ישירה, גם אם בפועל זה לא בהכרח ככה

הפיוט שנכתב על ברכה זו

שיר שנכתב מראש לשם השתלבותו בתוך משבצת ליטורגית מסוימת. זה נקרא גם תחנה - כל מקום שאומרים ברוך אתה - זה מרמז על כניסה של פיוט

בטור האחרון לפני מטבע החיתום יש מילה שרומזת על התפילה שממנה אנו מגיעים. כאן למשל יש את המילה מגן - בשורה שהיא אחרונה לפני החתימה=המטבע. מהצד הספרותי יש כאן הבדלים דרמטיים מאוד מהתפילה - התפילה לא מניחה את האצבע על כאן ועכשיו לא מקום ולא זמן. הפיוט לעומת זאת כותב גם עיר ספציפית - ירושלים, דבר שני השורה הראשונה היא שורה הרבה יותר פיוטית ספרותית - יש יותר שימוש בדיומוי (לא השפה הישירה - שהמטופורות היחידות בהן מקורן בתורה) כאן כבר בפתיחה יש דימוי מאוד חזק, שהוא לא ברור במאה אחוז. ״אז כציפורים עפות בכנפיים/ כן יגן י׳ צבאות על ירושלים״ - זה שונה מהקריאה הנהירה והזורמת. בנוסף יש כאן חרוז שלא כמו בתפילה הרגישה. בשורה הראשונה יש גם חזרה מצלולים - כפות בכנפיים. בנוסף הפיוט מתחיל באות א׳ הפיוט הבא יתחיל בב׳ אחריו בג׳כלומר יש לנו אקרוסטיכון

הלשון הפואטית לפי אריקסון היא לרוב חגיגית יותר ונענת לכל מני כמובן בתרבויות קדם מודרניות לכל מני כללים שהם לא כללי תקשורת. למה להתחיל דוקא בא׳  למשל - זה לא קשור לכללי התקשורת

הפיוט השני - ״באורות טללים תחיינו מהמים/ כל הכתוב לחיים מירושלים/ ברוך אתה ה׳ מחייה המתים״

גם כאן יש חזרה על החריזה, על הדימויים תחיינו מהמים

עד כאן לגבי אופי ארגון התפילה ואיך שהם משתלבים. הרבה מהפיוטים שאנחנו נקרא בגלל שהם יהיו ארוכים הרבה יותר מאלו, נראה שלפעמים הפיוט מתחיל ממשהו מאוד רחוק מהתפילה עצמה. אבל מה שהוא לא יעשה הוא יצטרך בסוף להתחבר מחדש לתפילה.

 

תיארנו את שתי החטיבות הגדולות של התפילה - קריאת שמע ותפילת העמידה

בתוך תפילת העמידה היה עוד אלמנט - בתוך חזרת שליח הציבור היה מרכיב נוסף שנקרא -

תפילת קדושה

כשהחזן חוזר על התפילה הוא אומר את התפילה הראשונה השנייה והשלישית ברצף תפילת העמידה, כשהחזן מסיים את התפילה השלישית - הוא והקהל אומרים יחד תפילת קדושה. עניינה קדושתו של אלוהים באמצעות התייחסות למלאכים. שפה זו רחוקה מלשון הקודש הרגילה. יש המון השערות על איך זה נכנס - יכול להיות שמנסחי התפילה ניסו להתרחק מהמיסטיקה אל העולם הישיר הזה, וקהל המאמינים לא הסתפק בזהו רצו שיהי ביטוי למחשבות המיסטיות האלו. יש כאן הבנה פרדוקסלית של האלוהות מצב אחד הוא פה מצד שני הוא בברור לא. אחרי תיאור המלאכים החזן אומר מה המקום של העם מול האלוהים - יש לנו מקהלת קולות- אנחנו המלאכים ואתה (אלוהים). זה ממש כמו מחזמר קטן של קדושה - לכולם יש תפקיד והכל קורה בו בזמן. בתקופה שבה אנחנו עוסקים זה היה חלק נשגב וחשוב מהתפילה. כשקוראים את זה, בכלל לא קשה להבין למה פייטנים נדלקו על זה - כי זה עוסק בקולות ובשירה, בעוד התפילה הרגילה לא מזכירה את המילה שיר. כאן עוסקים בסגולת של השירה, בתקשורת הפואטית הזו, ושמסתבר שהמלאכים עושים זאת בכבודם ובעצם.

 

מה שנקרא בשבוע הבאזו מערכת פיוטים שבנויה כמו סימפוניה בפרטים פרטים, והיא נקראת קדושא. המערכת שנקרא חלק ממנה, מורכבת מפיוט אחד לברכה הראשונה, פיוט שני לברכה השניה, ]יוט שלישי לברכה השלישית ואז 10 פיוטים לקדושה. הפיוטים הראשונים משתבים בקדושה - באותו טריק, כשהוא מסתיים הוא מוכרח להוביל לפסוק. כמו שבברכות חייבים להגיע למטבע, כאן חייבים להגיע לפסוק  הוא הכרחי ולפני זה אפשר לשחק

 

שיר של יניי

לתחנה הרביעים מתוך תפילת הקדוש נוסח ארץ ישראל שנמצא במודל

בסוף הפיוט כתוב פעמיים - זה מוסיף לזה שאומרים פעמיים ביום ואז אומרים שמע ישראל

זהו שיר קטלוגי (רשימתי) - עובר איבר איבר בגוף המתפללים ויתאר כמה הם מתענים. כל זה מתחיל בעמידה. בקשה זו מראה יותר בעיה בתקשורת מבטחון גמור בתקשורת - אנו מסכנים נורא ואנחנו צריכים שתראה אותנו, ולא בטוחים שאתה רואה. הוכחש שיכמנו בעול צוארנו - מצביע על עבדות או עול של תרבות אחרת

הוא עובר מהעמידה מכך לקוקוד, מנפש עד הבשר (זה ביטוי מקסים), אחר כך הוא מתחיל לעבור מגיע עד השפתיים ותיפארתך בפינו. היינו מצפים שהוא יעשה את כל זה ויגיד אנחנו לא יכולים לדבר, אבל זה לא מה שקורההוא אומר שאנו מצדיקים את עלוהים מלשונינו. יש משהו שאומר המון על איך פייטנים הבינו את מה שהם עושים. המסורץ שהןא חתר זה הא]שרןץ ךעסןק בקןשח בפצים, בקוצר התקשורת בעמידה מול אלוהים הצלה וישועה וחוסר המענה.תוך כל זה יש אחיזה במה שמתפקד עדיין - הפה. אם זה היה נכתב על ידי תלמיד חכם יכול להיות שהיא אומרים - לפחות אנו לומדים תורה, אבל ינאי לא כותב את השירים שלו לתלמידי חכמים, כשהוא כותב למתפללים הוא כותב לאנשים שעסוקים בתקשורת. זה לפעמים מדהים לראות כמההפיוט מתעלם מקיום מצוות ולימוד תורה. בשירים רפלקסיבים שמתארים איךאנחנו תופסים את עצמנו, הרבה מהקשרים האחרים בין האדם לאל נעלמים - ומה שנשאר זה מה אנחנו יכולים להגיד לו

 

יש הרבה דברים שאפשר לומר על הפיוט מבחינה ספרותית

רובו כתוב בחרוז אבל לא כולו

נקודה מאוד מעניינת הוא השינוי הריתמי לקראת הסוף, כל הטורים הם ארוכים - 4 מילים בטור, בטור אחד יש צזורה - אתנחתא קלה, והוא משמיט את הו׳ באותו טור וזה שונה. ושורה זו עם הצזורה היא הכנה בעצם השור האחרונה שמונה 6 מילים שהן בסטקטו - וזו עלייה מהריתמוס שהיא שואפת לנקודת השיא שנמצאת מחוץ לשיר

יש לשים לב ביחס לתפילה- איך הפיוט מחויב לתפילה אבל מעניין גם לראות את החופש. אם נקרא רק את הקדושה הכל בסדר - היחסים בין אלוהים לקורא הוא מעולה, אבל אם מדמיינים את השורה עם הפיוט של יניי אנו יודעים שהכל מאוד לא מעולה. זה המתח המאוד מעניין שהפיוט יוצר

 

לקראת השבוע הבא יש שני חומרי קריאה

חלקים מתוך הפרק של אזרע שלייפר (לא חייבים לקרוא את הדוגמאות)

השירים שנקרא בשבועיים הבאים יהיו ארבעה או אולי חמישה שירים מתוך המערכת הגדולה הזו והם נמצאים במודל יחד עם ביאור, יש להביא את הטקסטים ולקרוא אותם לקראת השיעור גם אם מרגישים שלא הבנו - לכתוב אפילו שאלות בצד. שיעור שלישי - 15.11.16

סיבות להתחלת הלמידה בקדושתא

1. נהוג לאמר שזהו הסוג המיוחד והחשוב ביותר בתקופת הפיוט הקלאסי והיוקרה הזו נשארה כמה מאוד שנים אחר כך. זה רק נהוג לאמר כי זה עלה מתוך נסיון לשחזר מתוך העובדות שיש בידינו. המסקנה הגיעה כתוצאה מההשקעה האדירה של הכשרון והלמדנות בטקסטים האלו - יותר מאשר באחרים, ובמעט המקורות שבהם יש כתיבה על הפיוטים, מציינים ששמחים להכניס קדושתא לתוך הדרשה שלו

לצערנו היוקרה הזו שמיוחסת לקדושתא מביאה לזלזול בסוגים האחרים שלא בצדק

2. סיבה נוספת שבגללה אנו מתחילים עם הקדושתא - זה שיש לנו בעיקר קדושתאות אצל שני הפייטנים הראשונים - ינאי ורבי קליר

3. רוצים לקרב את זה לאנשים היום ולכן חותכים את החלקים הקריאים יותר ומראים רק את זה, וחשוב להבין לקרוא את זה בתוך המערכות הגדולות כאנשים שבאים מאוריינטציה של מחקר - גם אם קשה לנו להבין. ולכן חשוב להבין את הצד הקומפוזיציוני של הפיוט הקלאסי

 

קדושתא - אותו פהיוט שמלווה את שלוש הברכות הראשונות של ברכת העמידה ואת אמירת הקדושה. היא נקראת קדושתא כי הפיוטים האלו מלווים רק עד סוף הברכות ואז אין עוד תופסות ואחרי זה מקריאים בדיוק את מה שכתוב

אמרו את הקדושתאות בתפילת שחרית, וכמעט כולן נכתבו לשבתות ולחגים. יש מעט מאוד לימי חול.

נוסיף על זה עוד שכבת מידע שתוביל אותנו לעיון בכמה פסוקי מקרא

הקדושתאות של יניי נכתבו כדי ללוות את כל רצף ראיית התורה - שבת אחרי שבת

לדוגמא - כשקראו את פרשת נוח הוא כתב קדושתא שהזכירו את זה. ז״א שבקהילה של ינאי כשאדם הלך לבית כנסת הוא ידע שמצפה לו הופעה שמלווה ומרחיבה ומפרשת ומפתחת את מה שקראו בתורה באותה השבת. חוצמיזה הוא כתב גם קדושתאות ביום כיפור ראש השנה וכדומה. (פרשות זה מושג מודרני יותר, בתקופה של ינאי היו פרשות קצרות יותר שנקראו סדרים - זה יותר מדויק להגיד שינאי כתב לסדרים שונים. הפרשות החלו רק בתקופת בבל).

 

נכנס לפסוקים אליהם ינאי מתייחס

כשקראו את התורה קראו אותה כלשונה ממש. אבל זה היה מוקף בהרבה הרחבות, וגם זה היה מופנה לאנשים שהכירו כבר הרבה פרשנויות לטקסט

ספרות המדרש - ספרות למדנית בה אנשים שחיו בארץ ישראל דרשו את התורה מתוך הנחה שבכל אות ובכל כפל שלה מסתתר סוד שיכול להסביר א הפסקה שבה אוחזים ודברים רחבים יותר לגבי העם והיחסי עם אלוהים. תלמידי חכמים הם שעסקו במדרש

אותם מדרשים קפצו לאנשים כאסוציאציות כשהם קראו את הטקסט המקראי

המפגש עם הטקסט שאנו קראנו עכשיו - בראשית טז - הוא טקסט שמאוד מבוסס על המדרשים

התרגום היה דברים שאנשים ביצעו ושאנשים פירשו. מה זה אומר - שקוראים את התורה ואז מישהו קם ואומר את הטקסט בשפה המקומית שבה כולם יכולים להבין. התרגום בבתי כנסת ארצישראלים היה פרשני מאוד - כלומר זה לא תרגום מילולי אלא תרגום פרוש והרחבה כאחד. במובן הזה אולי האדם לא היה צריך ללמוד את כל המדרשים כל היום, אלא מספיק שהוא ביקר מספר פעמים בבית כנסת ולשמוע את הפרשנות וההרחבות ומכך להבין. (התרגום היה לארמית - השפה המדוברת בארץ ישראל). 

 

בראשית טז פסוק א׳

הפעולה המדרשית מתחילה מלשאול שאלות, מילים מיותרות, פערים. כל סוג של עודף או חסר בטקסט - הוא דלת שנפתחת

במחזה - לא ברור וג המשפט מסתדר גם בלי זה. הדברים האלה - מה הם הדברים האלה? למה לא כותבים אחרי מה? וגם זה שהוא מוסיף לזה אל תירא, למה שהוא ירא

השכר הרב מאוד - בעצם הוא מדבר על זהב וכסף ואברהם עונה לו בפסוק ב׳, שהשכר הזה הוא לא מה שמעניין אותו ושהוא רוצה בן

עולות הרבה שאלות ואין רק שאלות של מובן. חלק מהשאלות האלו משתפות מחשבה ספרותית - עצם הקריאה שמחפשת פערים בסיפור, זה דברים שהפך תאוריה שלמה בשנות השישים והשבעים של המאה ה20. במאות הראשונות לספירה שח ארץ ישראל לא היה תחום שנקרא ספרות, אבל האינטואיציות האלו מאוד קרובות לאינטואיציות של אנשים של איך הם חושבים על טקסטים. השאלות האלו מונעות ממניע תיאולוגי. אני לא שואל כדי להנות מהסיפור, אני שואל כי אני מניח שבהכרח כל שאלה שאני אמצא תעמיק את ההבנה שלי ותספק הבנה איך אני אמור לפעוול כלפיו

 

אחרי שקראנו את הפסוק הראשון אפשר לעבור הלאה

הקדושתא של יניי לפי נוסח רבינוביץ׳ מאגדת פרשנויות רבות. החוקר מסביר בפסקה קצרה מה הוא התוכן של הקדושתא. ואז מופיע הטקסט עצמו

הפיוט הראשון הוא פיוט המגן, אחריהם מופיעים פסוקים שנסביר מה הם עושים שם עוד רגע, ואז עוד שלושה טורים ואז כתוב ברוך (מגן) - שזה מציין את ההתחלה של ברכת מגן

הדרך הנכונה והמומלצת לעבוד על זה היא לנסות לקרוא את השיר ולהדגיש אותו בכל מני מובנים, ואח״כ לעבור טור טור ולהבין מה עומד ברקע ואיך זה עובד

סימן צורני - השיר ערוך בשלושה בתים, בחקר הפיוט נעוד לקרוא לכל בית סטורפה, כל אחד מהבתים בר הבחנה בזכות החרוז, והשיר כולו ערוך באקרוסטיכון של הא,ב עד האות ל׳, הפיוט הבא מתחיל באות מ

יניי מבהיר לנו שהשיר הזה יכול לעמוד בפני עצמו אבל הוא גם